נשמות שזורות אחת בשנייה
17 Jan 2009
אתמול בלילה חששתי לחייה.
נו, בסדר, אני היסטרית. אבל במשך 11 השנים בהן אני מגדלת אותה, היא הייתה חולה רק פעם אחת, וגם זה היה כשהיא עוד הייתה גורה.
משהו עקץ אותה, ומכיוון שהיא אלרגית לעקיצות, היא ממש עשתה לעצמה פצע פתוח בגב מרוב שזה הציק לה. רצתי איתה לוטרינר, זריקות, אנטיביוטיקה ו… כובע מצחיק כזה, ששומר שלא תנשך או תלקק את פצעיה עד שאלה יעברו.
כמעט 700 ש”ח עלה לי הביקור הזה, אבל שיהיה.
ארבע בבוקר, ליל שבת. היא דוחפת אותי בשנתי. בוכה. מייללת. מתחפרת מתחת למיטה. בוכה. מנסה להיכנס אל תוך ארון הבגדים שלי להתחבא מפני משהו לא ברור.
היא בת 11. לא צעירה.
אני נבהלת. שואלת אותה אם היא רוצה לצאת החוצה. ארבע בבוקר, כפור עם דממה. לקחתי מעיל וסלולרי, שיהיה.
חצי שעה אנחנו בכפור, למטה. חזרנו חזרה הביתה. היא בוכה מאוד. הורדתי לה את הכובע, אולי הוא הציק לה מדי. היא בוכה.
זהו, התקשרתי להורים שלי. היה ברור שאם אני אירגע אז גם היא תירגע. והם הרגיעו אותי. ליטפתי אותה, נתתי לה לישון על הכרית שלי (!) כי שם היא רצתה, עטפתי אותה בשמיכה והיא נרדמה.
אני לא.
המחשבות והדאגה סילקו כל סיכוי שהיה לי להירדם שוב. וגם זאת, המחשבה הנוראה מכול – מה יהיה ביום שהיא לא תהיה איתי עוד. היא ישנה, ואני בוכה בשקט, שלא להעיר אותה. המחשבה פילחה לי את הלב בכאב. אסור לי לחשוב על זה.
בבוקר ישנו עד מאוחר, ורק בצהרים נזכרתי באותו כאב של לפנות בוקר, מהמחשבה. הבנתי שרק כשחושבים על זה במבט לאחור, כשההיסטריה שככה, מבינים: זאת אהבה מסוג אחר, זה הדבר האמיתי.
הלב שלה פועם בתוכי.
תחיי לנצח, צ’יפי שלי, טוב?
