מאוחר בלילה
2 Jan 2009
טוב, לא באמת מאוחר אבל בהחלט מאוחר להכריח את עצמי לעבוד עוד היום. יומיים שאני בחופשה, ואל התזה עוד לא הגעתי. ביום ראשון אני מגישה סופית את האפליקיישן לאוניברסיטת ניו יורק, והעבודה על האפליקיישן הזה פשוט לא נגמרת. שוב ושוב אני עוברת על חיבורים שכתבתי ומתקנת, מורידה ומשנה, על הטפסים הלא נגמרים, על תאריכים, מספרים ומה לא. זה לא נגמר. אבל ביום ראשון זה יהיה חייב להיגמר, כי זה הדדליין. אני מקווה שאז אוכל להתרכז בכתיבה עצמה.
אתמול פגשתי מכרה שכבר סיימה את הפוסט דוקטוראט שלה באוניברסיטה אליה אני מנסה להתקבל. שוב קיבלתי input ומיני חידודים קטנים לכל מיני ניסוחים שלי, ועכשיו אני יושבת ומשפצת שוב.
מעניין איך ארגיש אחרי שאשלח את טופס ההרשמה סופית. האם תהיה זו הקלה או שהמתח רק יתחיל? תשובות סופיות יגיעו רק לקראת סוף מרץ. אני עובדת על הטופס הזה כבר שלושה חודשים. ועכשיו עוד שלושה לחכות…
עם כל הקיטורים והלחץ אני לא יכולה להתעלם מהתחושה, שסוף-סוף אני עושה משהו שקשור רק בי והכי בי שרק אפשר, אני דואגת להגשמת החלומות שלי כמו שמעולם לא עשיתי, אני מתרכזת במה שחשוב לי באמת.
יש בזה מן הגאווה והאושר בדיוק כשם שיש בזה מן הפחד הגדול. אני מקווה להרגיש בקרוב את הידיעה שאני עושה את המעשה הנכון ביותר ושאין נכון מזה עבורי.
כמעט הרגשה של התבגרות, או אולי התפתחות. זה הרי מטופש, אי אפשר עד כדי כך להסתכל על עצמי מבחוץ ולראות צמיחה. זאת רק מן הרגשה קטנה.
אבל שמחה.
בינתיים.
