תחושות של מלחמה

זה כנראה משהו במנטליות שלנו, הישראלית. אנחנו נושאים בתוכינו את הגן הזה, שמאפשר לנו להיות במצב הזה, הכמעט תמידי, של מלחמה. אחרי אלפי שנים של רדיפות יש משהו בנחקק בדם וגורם לנו להתכווץ מבפנים, אך תמיד להמשיך הלאה ולהתקיים מבחוץ.
הצלקות צצות אחר כך. כשיש שקט. והן לא צצות באזורים חדשים ונקיים, הן נערמות זו על זו, דבקות אחת בשנייה, ומזינות אחת את השנייה ברקמות עצובות ורפויות שמסרבות להתאחות ולהצמיח עור חדש, גמיש וחזק יותר.
כל עוד המלחמה היתה אווירית יכולנו להרגיש סטריליות ומרחק. כשתותחי הארטילריה התחילו לירות אתמול, כל התחושה הפנימית השתנתה. כי אנחנו יודעים, וזה כתוב בדם שלנו, שאחרי הארטילריה מגיעה תמיד גם הכניסה הקרקעית.
אז הרגשות מתחילים להתרוצץ לכל עבר: לראש, ללב, וגם לדם, שיזכור. על מי צריך לרחם יותר? על החיילים שרצים שם בוץ הקפוא של עזה? על האימהות שלא תוכלנה לישון מעתה ועד לשיבת הבנים הביתה? על גלעד שליט? ואיך אפשר – אבל אפשר – על כולם יחד? ואיך אפשר שלא לפחד כששר הבטחון אומר שיש חשש מחזיתות נוספות? שוב טילים על הצפון? ואולי גם על המרכז?
הנה, אני מכילה את הכל. זאת אמנם לא חוכמה גדולה לעשות זאת מהדירה החמימה והשקטה שלי, אבל גם זה משהו. אני מכילה, משמע אני ישראלית. זאת המציאות שהיא איומה, הפעם לא המנטליות.