אני לא מתכוונת להתנצל. אני חיה בתל אביב כי בחרתי בה ולא באף עיר אחרת, לעכשיו. אם הייתי בוחרת באחת מערי הדרום או מושביה, שם הייתי חיה, כיום.
המציאות העיסוקית שלי בימים אלו שואפת למקסימום כתיבה ולמקסימום הספק. גיליתי, שבבית יש לי המון הסחות דעת ואני מספיקה מעט מאוד.
לא כך קורה כשאני אורזת בתיק הגב שלי את הלפטופ, חומרי הקריאה, מחברת, עטים ומרקרים, ויוצאת לבית קפה לעבוד בו. ההספק שלי גדול פי עשרה. באמת.
אני נהנית מכל העניין כולו: מהקפה המשובח, מהעוגה או הכריך או הסלט שמונחים לצד הניירת שלי, מהשקט-לא-שקט הזה, מהאור הטבעי שמגיע מבחוץ, ובעיקר מהחיים בהם אני יכולה לצפות בכל רגע בו ארצה להרים את עיניי מהמסך ושוב ושוב לא ליטול בהם חלק. הם קרובים, ממש במרחק הושטת יד, ואני עדיין, בשלי.
מדי פעם אני לוקחת הפסקה קטנה, ומטיילת אל אתרי החדשות. הניתוק בבתי הקפה האלה הוא מוחלט, ולכן אני מרגישה צורך בהתאפסות על הנעשה גם שם, בדרום. אני כאן, הם שם. אם ארצה ואבחר בכך – לא אדע דבר. אבל אני רוצה לדעת, אני רוצה לדאוג. אלה הן ההפסקות שלי.
הדרך הביתה בסוף היום רצופה תענוג פרטי אף היא. אני ממקמת את האוזניות הכי עמוק שרק אפשר בתוך האוזן, ונכנסת אל תוך כל חנויות הספרים הקטנות שמאפיינות את אזור בית הקפה שלי. מדפדפת, עוברת בין המדפים, נעלמת. קסם רצוף. באמת.
אני כאן, הם שם. אני איתם, והם איתי. אנחנו עם. אחד. קטן. ואני כאן, והם שם.
היי הילה,
עד לאחרונה גם אני גרתי בתל אביב ומבין את הצורך להתנתק מהחדשות.אהבתי מאד לשבת במס’ בתי קפה קבועים
ולהנות מהאוירה או סתם להתפנק או להיות בפגישות שונות.
מקוה שכתיבת התזה מתקדמת יפה.
תמשיכי לעדכן ושיהיה שבוע טוב ובטוח לכולנו
ובעיקר לתושבי הדרום.
פיני
תודה רבה
שיהיה שבוע שקט ונעים לכולנו, אמן
כמני כזאת
..
הרעש ושקשוק המזלגות מהווה מעין מסך לבן.
כזה שמצליח לנתק אותי מהבלאגן ולמקד אותי במה שקורה במחשב (רצוי בית-קפה ללא אינטרנט.. כי אז יתכן ואברח לי שוב..:).
איך מתקדם?
דווקא לי קשה מאוד עד קריטי לי בלי אינטרנט. ההתמכרות שלי לאינטרנט קשה מאוד. אני חייבת מדי פעם לזפזפ באתרים, ואם לא פתוח לי חלון לאימייל שלי אני מרגישה בודדה, גלמודה ומנותקת מהעולם. הלוואי ויכולתי להתנתק לגמרי.
מתקדם לאט, אבל בסדר.
נשיקות