thesis

My relationship with writing

write

Oh, it’s a long one.

I started writing as I learned how to. I have always had a personal diary. Ever since I can remember myself. Always.

(The bad part is that I threw them all away)

writing child

That was me. The writing girl. When I didn’t have my diary with me, I wrote on everything I could: pieces of paper, school books, school notebooks, post-its, you name it. I used to save all the written pieces and save them till I get home, and then post them to my diary, so I won’t miss a single word.

writing woman

As I got older, I started writing only when I was sad or having a bad time. Those were the times I wrote most. I sometimes couldn’t stop writing and did it for hours. I used to wake up at nights and hurry to get a piece of paper because some random thought or a sentence crossed my mind  while I was asleep and woke me up.

Some people say I don’t talk enough. That I might be too quiet. I guess it’s true. If only they could hear how loud and clear the words are inside my mind, they would probably think differently. I talk to them all, all the time, inside my head. As far as I’m concerned, I’d write them all emails, letters, messages or whatever they’d like as a conversation tool, as long as I don’t have to actually use my voice. I’d much rather write instead.

And then came my thesis, which I made the main theme for it up myself, and it’s mine, and I’m creating it from scratch, and I love it. At the beginning it was surprising and so different. I wasn’t used to write despite my emotions. It’s research, it’s based on facts, it’s a big pile of notes, documents, tables, pictures, memoirs, and more that I have been collecting for two years now. I love writing it, yet it has nothing to do with my writing-out-of-emotions kind of writing.

Writing is endless. It’s another world, parallel to this one, and only those who write can grasp its wonder. I’m so happy I can understand the value of writing. I do feel privileged.

After all this came this brand new year with its world shaking changes. One of them was trying to write about favorite topics. As a career. So this is basically what I do here – I write here about anything I want.

So now I basically write in four different favorite places:

1. My thesis;

2. http://blog.vetrinas.com/ – My blog about http://www.vetrinas.com, which is such a lovely website that I love (oh, and work for :) );

3. http://www.bamoda.co.il/ – A fashion designers index in Hebrew I also just started writing for (in Hebrew);

4. And here. My home. Where I can lay my hat on :-)

It took me a little more than 20 years to finally write freely without locking my diary and placing the key back in my key chain. Growing up can be sometimes nice. Writing about it is another topic I try to handle by writing about with :-)

בתי קפה בתל-אביב: אני חיה את הקלישאה

אני לא מתכוונת להתנצל. אני חיה בתל אביב כי בחרתי בה ולא באף עיר אחרת, לעכשיו. אם הייתי בוחרת באחת מערי הדרום או מושביה, שם הייתי חיה, כיום.
המציאות העיסוקית שלי בימים אלו שואפת למקסימום כתיבה ולמקסימום הספק. גיליתי, שבבית יש לי המון הסחות דעת ואני מספיקה מעט מאוד.
לא כך קורה כשאני אורזת בתיק הגב שלי את הלפטופ, חומרי הקריאה, מחברת, עטים ומרקרים, ויוצאת לבית קפה לעבוד בו. ההספק שלי גדול פי עשרה. באמת.
אני נהנית מכל העניין כולו: מהקפה המשובח, מהעוגה או הכריך או הסלט שמונחים לצד הניירת שלי, מהשקט-לא-שקט הזה, מהאור הטבעי שמגיע מבחוץ, ובעיקר מהחיים בהם אני יכולה לצפות בכל רגע בו ארצה להרים את עיניי מהמסך ושוב ושוב לא ליטול בהם חלק. הם קרובים, ממש במרחק הושטת יד, ואני עדיין, בשלי.
מדי פעם אני לוקחת הפסקה קטנה, ומטיילת אל אתרי החדשות. הניתוק בבתי הקפה האלה הוא מוחלט, ולכן אני מרגישה צורך בהתאפסות על הנעשה גם שם, בדרום. אני כאן, הם שם. אם ארצה ואבחר בכך – לא אדע דבר. אבל אני רוצה לדעת, אני רוצה לדאוג. אלה הן ההפסקות שלי.
הדרך הביתה בסוף היום רצופה תענוג פרטי אף היא. אני ממקמת את האוזניות הכי עמוק שרק אפשר בתוך האוזן, ונכנסת אל תוך כל חנויות הספרים הקטנות שמאפיינות את אזור בית הקפה שלי. מדפדפת, עוברת בין המדפים, נעלמת. קסם רצוף. באמת.
אני כאן, הם שם. אני איתם, והם איתי. אנחנו עם. אחד. קטן. ואני כאן, והם שם.thinking-girl-at-a-caffeejpg1

מאוחר בלילה

טוב, לא באמת מאוחר אבל בהחלט מאוחר להכריח את עצמי לעבוד עוד היום. יומיים שאני בחופשה, ואל התזה עוד לא הגעתי. ביום ראשון אני מגישה סופית את האפליקיישן לאוניברסיטת ניו יורק, והעבודה על האפליקיישן הזה פשוט לא נגמרת. שוב ושוב אני עוברת על חיבורים שכתבתי ומתקנת, מורידה ומשנה, על הטפסים הלא נגמרים, על תאריכים, מספרים ומה לא. זה לא נגמר. אבל ביום ראשון זה יהיה חייב להיגמר, כי זה הדדליין. אני מקווה שאז אוכל להתרכז בכתיבה עצמה.
אתמול פגשתי מכרה שכבר סיימה את הפוסט דוקטוראט שלה באוניברסיטה אליה אני מנסה להתקבל. שוב קיבלתי input ומיני חידודים קטנים לכל מיני ניסוחים שלי, ועכשיו אני יושבת ומשפצת שוב.
מעניין איך ארגיש אחרי שאשלח את טופס ההרשמה סופית. האם תהיה זו הקלה או שהמתח רק יתחיל? תשובות סופיות יגיעו רק לקראת סוף מרץ. אני עובדת על הטופס הזה כבר שלושה חודשים. ועכשיו עוד שלושה לחכות…

עם כל הקיטורים והלחץ אני לא יכולה להתעלם מהתחושה, שסוף-סוף אני עושה משהו שקשור רק בי והכי בי שרק אפשר, אני דואגת להגשמת החלומות שלי כמו שמעולם לא עשיתי, אני מתרכזת במה שחשוב לי באמת.
יש בזה מן הגאווה והאושר בדיוק כשם שיש בזה מן הפחד הגדול. אני מקווה להרגיש בקרוב את הידיעה שאני עושה את המעשה הנכון ביותר ושאין נכון מזה עבורי.
כמעט הרגשה של התבגרות, או אולי התפתחות. זה הרי מטופש, אי אפשר עד כדי כך להסתכל על עצמי מבחוץ ולראות צמיחה. זאת רק מן הרגשה קטנה.
אבל שמחה.
בינתיים.thinking-girl

ואין לאן ללכת

בוקר. כפור. אמיתי כזה. מהסוג שהיה נסבל בקלות לו בתל אביב היו הסקות ראויות כמו באירופה, למשל. אך הבטון התל אביבי הישן סופג הכל – את הכפור בחורף ואת הלהט בקיץ. כך יוצא, שלמרות המיזוג, האצבעות קופאות לי על המקלדת. למה? כי מעליי יש חלון, שלמרות שתריסיו מגולגלים מטה ככל האפשר ולמרות שזכוכיתו סגורה עם הידית העצלה, עדיין חודרת רוח קרה. לא נעים במיוחד.

זה הבוקר הראשון שלי בבית. הצלחתי לצאת מהמיטה בשבע וחצי, לשתות קפה, להתרחץ, לצאת עם הכלבה ולהכין תה בכוס התרמית שלי, לאחר כך.
עברתי על כל האתרים הקבועים שלי באינטרנט, ולא נותר לי עוד אלא להתחיל לעבוד. וכמו חרשנית אמיתית אני חייבת לציין – אני קצת מתרגשת…
שיהיה בהצלחה!student_studying

היום זה היום

working womanהחלטתי. ואני עדיין במתח נוראי. למה אני לא מסוגלת להיות שלמה ובטוחה בעצמי?
אני יודעת שכשרוצים להגשים חלום, ובעיקר כשזה חלום גדול, יש מחיר כבד שצריך לשלם. עם המון החלטות, השלכות וכו’.
אני אגשים את החלום שלי. אני אהיה ד”ר להיסטוריה. כדי לעשות את זה, אני צריכה לסיים את התיזה של תואר שני. ובשביל לכתוב אותה, אני לא יכולה לעבוד במשרה מלאה במשרד לעו”ד כעוזרת משפטית. זה לא הולך יחד.
היום. אני צריכה להתפטר. בכל מקרה אבקש חל”ת בתור התחלה. אולי יתנו לי לחזור כשאסיים עם הכתיבה? אני בספק גדול. בוודאי יעדיפו למצוא מישהי קבועה במקומי. וזה בסדר. אני לא צריכה לדאוג. זה הדבר הנכון לעשות בכל מקרה. אז אשב כמה חודשים בבית ואעסוק בכתיבה שלי. בכל מקרה בסתיו הקרוב אתחיל דוקטוראט.
או בניו יורק או כאן.
אני כל כך מקווה שיקבלו אותי לאוניברסיטת ניו יורק.
זאת תקופה מורטת עצבים, הציפייה, המתח, המרדף אחר השגת עוד ועוד מסמכים, ציונים, מכתבי המלצה, בחינות הזויות וכו’.
אני רק מקווה שהכל יסתדר…

אני חייבת לעשות את חלקי על הצד הטוב ביותר.
לעזוב את מקום העבודה זה הדבר הראשון.
היום.
מקווה שיהיה לי האומץ… פרטים בהמשך.