General

rethinking justice and my role in this world

One of the main reasons why I didn’t go to law school is, that I don’t really believe that law has to do with justice. I much prefer justice over law.

This is one of the main reasons why the  history of the Jewish Claims Conference (JCC) has been on my mind for quite some time now. The story begins long back at the early fifties; it was time to think how and if at all it is possible to compensate the Jewish victims of the Holocaust. To make a long story short, the money came from Germany to this brand new organization, which based its headquarters in NYC, Germany and Israel, of course.

It was doubtlessly difficult to decide who gets what, and how much of it. Rules, laws, definitions and many more decision were made accordingly, and the money was there to be given.

That’s the theory part of it.

In reality, the money is anywhere but where it’s supposed to be. In reality, the Jewish survivals are dying of poor, cold and hunger. Those who got “lucky” enough and didn’t come to Israel after the Holocaust are doing a little better.

and I truly wonder why. As part of my very premature research and growing interest in the subject, I wrote this (in Hebrew): http://cafe.themarker.com/view.php?t=481556 and plan to add more links with upcoming news regarding the process right here. when the time comes, and I’ll be done with my current research, I plan to start working on this one much more seriously.

JCC  simbol

excited

It’s so much fun, to be purely happy for someone else, fore their happiness has nothing to do with my own, and still.

One of my all times best friends is getting married tomorrow night. I’m so happy for her. Honestly. She met this really great guy, who adores her like she deserves to be adored, and they’re going to have their own new family starting tomorrow.

You can call me old fashioned as much as you like, I just think it’s wonderful. Everyone today are so petrified of getting married an “settling down” and I really can’t see why. How come it’s not obvious that if I have the man I love most and know I want to spend the rest of my life with, then I shouldn’t be afraid to marry him? what’s wrong with being married?

I know all about divorce rates of today. Dam, I already know divorced couples that are my age. It can happen to everyone at any time.  I still don’t think of it as a good enough reason for not even trying. That looks just dumb to me.

So there she is, my best friend, getting married. The one who always hated them all, said that she would never commit, bla-bla-bla… if it happened to her, and even I changed my mind about this whole thing too, then it’s true. It can really happen to anyone. Honestly.

Happy

Jewish Claims Conference is on my mind

This post is about to be dealing with a subject that has been on my nind for quite a while now.

I don’t know why exactly, but I guess I’m kinda used to not knowing. I still can’t explain exactly why I chose to deal with history for the last years, so I definitely can’t explain the subjects in history that catch my attention every now and then. Some of them come and leave, and some of them are here to stay.

I knew nothing about the Jewish Claims Conference (JCC), or at least not more that I have learned briefly  in high school and then again in my BA.

http://www.zchut.gov.il/

catching up with Ms. Self here

Sure, it’s been a while. I’m very not used to not writing for so long.

The past month has been pretty much a rollercoaster for me. My life, or as it may have been seen like my life only a bit more than a month ago, had completely changed. Now, how more dramatic can I be? Unfortunately, not much more than this…

It’s about a man. Not a boy, not a guy, not someone. A man.

Isn’t it always about men?

It usually is, but I still hope that I can say that not always, and if I wish to be specific – not always in my case.

But then again, it is, this time it is.

Oh, it turned into love very quickly. As if there’s no lower level on the way to the big L. There wasn’t. There isn’t.

To make a long-short month just short, it has been a month of love and very little serious work. Of no regrets, of honesty, of pureness, of appreciation, of embracing, of letting go of all  boundaries of all kinds, of letting in, and I mean really in, as if I never let in before.

Emotional suicide for the new-all-better-and-ever-improving world. Ooh yeah.

As for the rest of it, for whatever  it still means, I’m trying really hard to do everything else. I gave a lecture about two weeks ago at a conference for Young German History Scholars and received a nice grant. Going back to work in a week, hoping to finish writing the first chapter of my thesis by then. One of my best friends is getting married next week, I’m really excited for her. Wow, this paragraph would probably be a post long a month ago, now it looks like tiny dots  written in the margins :-)

I feel like I’m changing as I write here. At this very minute. How weird is that ?! How could one feel change in its making?

I’m getting harsh on myself here now, but this is probably what happens when I need to catch up on my writing. I actually want to write about something else, completely different. I should come back later on tonight and just write it.

Sounds like a plan :-) shy_girl_flirt

נשמות שזורות אחת בשנייה

אתמול בלילה חששתי לחייה.
נו, בסדר, אני היסטרית. אבל במשך 11 השנים בהן אני מגדלת אותה, היא הייתה חולה רק פעם אחת, וגם זה היה כשהיא עוד הייתה גורה.
משהו עקץ אותה, ומכיוון שהיא אלרגית לעקיצות, היא ממש עשתה לעצמה פצע פתוח בגב מרוב שזה הציק לה. רצתי איתה לוטרינר, זריקות, אנטיביוטיקה ו… כובע מצחיק כזה, ששומר שלא תנשך או תלקק את פצעיה עד שאלה יעברו.
כמעט 700 ש”ח עלה לי הביקור הזה, אבל שיהיה.
ארבע בבוקר, ליל שבת. היא דוחפת אותי בשנתי. בוכה. מייללת. מתחפרת מתחת למיטה. בוכה. מנסה להיכנס אל תוך ארון הבגדים שלי להתחבא מפני משהו לא ברור.
היא בת 11. לא צעירה.
אני נבהלת. שואלת אותה אם היא רוצה לצאת החוצה. ארבע בבוקר, כפור עם דממה. לקחתי מעיל וסלולרי, שיהיה.
חצי שעה אנחנו בכפור, למטה. חזרנו חזרה הביתה. היא בוכה מאוד. הורדתי לה את הכובע, אולי הוא הציק לה מדי. היא בוכה.
זהו, התקשרתי להורים שלי. היה ברור שאם אני אירגע אז גם היא תירגע. והם הרגיעו אותי. ליטפתי אותה, נתתי לה לישון על הכרית שלי (!) כי שם היא רצתה, עטפתי אותה בשמיכה והיא נרדמה.
אני לא.
המחשבות והדאגה סילקו כל סיכוי שהיה לי להירדם שוב. וגם זאת, המחשבה הנוראה מכול – מה יהיה ביום שהיא לא תהיה איתי עוד. היא ישנה, ואני בוכה בשקט, שלא להעיר אותה. המחשבה פילחה לי את הלב בכאב. אסור לי לחשוב על זה.

בבוקר ישנו עד מאוחר, ורק בצהרים נזכרתי באותו כאב של לפנות בוקר, מהמחשבה. הבנתי שרק כשחושבים על זה במבט לאחור, כשההיסטריה שככה, מבינים: זאת אהבה מסוג אחר, זה הדבר האמיתי.
הלב שלה פועם בתוכי.

תחיי לנצח, צ’יפי שלי, טוב?woman-with-dog

בתי קפה בתל-אביב: אני חיה את הקלישאה

אני לא מתכוונת להתנצל. אני חיה בתל אביב כי בחרתי בה ולא באף עיר אחרת, לעכשיו. אם הייתי בוחרת באחת מערי הדרום או מושביה, שם הייתי חיה, כיום.
המציאות העיסוקית שלי בימים אלו שואפת למקסימום כתיבה ולמקסימום הספק. גיליתי, שבבית יש לי המון הסחות דעת ואני מספיקה מעט מאוד.
לא כך קורה כשאני אורזת בתיק הגב שלי את הלפטופ, חומרי הקריאה, מחברת, עטים ומרקרים, ויוצאת לבית קפה לעבוד בו. ההספק שלי גדול פי עשרה. באמת.
אני נהנית מכל העניין כולו: מהקפה המשובח, מהעוגה או הכריך או הסלט שמונחים לצד הניירת שלי, מהשקט-לא-שקט הזה, מהאור הטבעי שמגיע מבחוץ, ובעיקר מהחיים בהם אני יכולה לצפות בכל רגע בו ארצה להרים את עיניי מהמסך ושוב ושוב לא ליטול בהם חלק. הם קרובים, ממש במרחק הושטת יד, ואני עדיין, בשלי.
מדי פעם אני לוקחת הפסקה קטנה, ומטיילת אל אתרי החדשות. הניתוק בבתי הקפה האלה הוא מוחלט, ולכן אני מרגישה צורך בהתאפסות על הנעשה גם שם, בדרום. אני כאן, הם שם. אם ארצה ואבחר בכך – לא אדע דבר. אבל אני רוצה לדעת, אני רוצה לדאוג. אלה הן ההפסקות שלי.
הדרך הביתה בסוף היום רצופה תענוג פרטי אף היא. אני ממקמת את האוזניות הכי עמוק שרק אפשר בתוך האוזן, ונכנסת אל תוך כל חנויות הספרים הקטנות שמאפיינות את אזור בית הקפה שלי. מדפדפת, עוברת בין המדפים, נעלמת. קסם רצוף. באמת.
אני כאן, הם שם. אני איתם, והם איתי. אנחנו עם. אחד. קטן. ואני כאן, והם שם.thinking-girl-at-a-caffeejpg1

תחושות של מלחמה

זה כנראה משהו במנטליות שלנו, הישראלית. אנחנו נושאים בתוכינו את הגן הזה, שמאפשר לנו להיות במצב הזה, הכמעט תמידי, של מלחמה. אחרי אלפי שנים של רדיפות יש משהו בנחקק בדם וגורם לנו להתכווץ מבפנים, אך תמיד להמשיך הלאה ולהתקיים מבחוץ.
הצלקות צצות אחר כך. כשיש שקט. והן לא צצות באזורים חדשים ונקיים, הן נערמות זו על זו, דבקות אחת בשנייה, ומזינות אחת את השנייה ברקמות עצובות ורפויות שמסרבות להתאחות ולהצמיח עור חדש, גמיש וחזק יותר.
כל עוד המלחמה היתה אווירית יכולנו להרגיש סטריליות ומרחק. כשתותחי הארטילריה התחילו לירות אתמול, כל התחושה הפנימית השתנתה. כי אנחנו יודעים, וזה כתוב בדם שלנו, שאחרי הארטילריה מגיעה תמיד גם הכניסה הקרקעית.
אז הרגשות מתחילים להתרוצץ לכל עבר: לראש, ללב, וגם לדם, שיזכור. על מי צריך לרחם יותר? על החיילים שרצים שם בוץ הקפוא של עזה? על האימהות שלא תוכלנה לישון מעתה ועד לשיבת הבנים הביתה? על גלעד שליט? ואיך אפשר – אבל אפשר – על כולם יחד? ואיך אפשר שלא לפחד כששר הבטחון אומר שיש חשש מחזיתות נוספות? שוב טילים על הצפון? ואולי גם על המרכז?
הנה, אני מכילה את הכל. זאת אמנם לא חוכמה גדולה לעשות זאת מהדירה החמימה והשקטה שלי, אבל גם זה משהו. אני מכילה, משמע אני ישראלית. זאת המציאות שהיא איומה, הפעם לא המנטליות.

מאוחר בלילה

טוב, לא באמת מאוחר אבל בהחלט מאוחר להכריח את עצמי לעבוד עוד היום. יומיים שאני בחופשה, ואל התזה עוד לא הגעתי. ביום ראשון אני מגישה סופית את האפליקיישן לאוניברסיטת ניו יורק, והעבודה על האפליקיישן הזה פשוט לא נגמרת. שוב ושוב אני עוברת על חיבורים שכתבתי ומתקנת, מורידה ומשנה, על הטפסים הלא נגמרים, על תאריכים, מספרים ומה לא. זה לא נגמר. אבל ביום ראשון זה יהיה חייב להיגמר, כי זה הדדליין. אני מקווה שאז אוכל להתרכז בכתיבה עצמה.
אתמול פגשתי מכרה שכבר סיימה את הפוסט דוקטוראט שלה באוניברסיטה אליה אני מנסה להתקבל. שוב קיבלתי input ומיני חידודים קטנים לכל מיני ניסוחים שלי, ועכשיו אני יושבת ומשפצת שוב.
מעניין איך ארגיש אחרי שאשלח את טופס ההרשמה סופית. האם תהיה זו הקלה או שהמתח רק יתחיל? תשובות סופיות יגיעו רק לקראת סוף מרץ. אני עובדת על הטופס הזה כבר שלושה חודשים. ועכשיו עוד שלושה לחכות…

עם כל הקיטורים והלחץ אני לא יכולה להתעלם מהתחושה, שסוף-סוף אני עושה משהו שקשור רק בי והכי בי שרק אפשר, אני דואגת להגשמת החלומות שלי כמו שמעולם לא עשיתי, אני מתרכזת במה שחשוב לי באמת.
יש בזה מן הגאווה והאושר בדיוק כשם שיש בזה מן הפחד הגדול. אני מקווה להרגיש בקרוב את הידיעה שאני עושה את המעשה הנכון ביותר ושאין נכון מזה עבורי.
כמעט הרגשה של התבגרות, או אולי התפתחות. זה הרי מטופש, אי אפשר עד כדי כך להסתכל על עצמי מבחוץ ולראות צמיחה. זאת רק מן הרגשה קטנה.
אבל שמחה.
בינתיים.thinking-girl

ואין לאן ללכת

בוקר. כפור. אמיתי כזה. מהסוג שהיה נסבל בקלות לו בתל אביב היו הסקות ראויות כמו באירופה, למשל. אך הבטון התל אביבי הישן סופג הכל – את הכפור בחורף ואת הלהט בקיץ. כך יוצא, שלמרות המיזוג, האצבעות קופאות לי על המקלדת. למה? כי מעליי יש חלון, שלמרות שתריסיו מגולגלים מטה ככל האפשר ולמרות שזכוכיתו סגורה עם הידית העצלה, עדיין חודרת רוח קרה. לא נעים במיוחד.

זה הבוקר הראשון שלי בבית. הצלחתי לצאת מהמיטה בשבע וחצי, לשתות קפה, להתרחץ, לצאת עם הכלבה ולהכין תה בכוס התרמית שלי, לאחר כך.
עברתי על כל האתרים הקבועים שלי באינטרנט, ולא נותר לי עוד אלא להתחיל לעבוד. וכמו חרשנית אמיתית אני חייבת לציין – אני קצת מתרגשת…
שיהיה בהצלחה!student_studying

האמת? זכיתי

ציפיתי שלא יאשרו לי חל”ת בחיים, ואף שיבקשו ממני להתפטר. אך לא כך היה. לא רק אישרו לי את החל”ת, גם הבטיחו לאייש בהיעדרי את התפקיד שלי, ולהמציא לי תפקיד חדש כשאחזור. רציתי שלושה חודשים, קיבלתי חודש וחצי, אבל אני מבטיחה לעצמי כבר מעכשיו שאם אצטרך יותר פשוט אבקש, ואם לא יתאים להם אז פשוט אתפטר.

זה הזמן שלי לשים את עצמי ואת המטרות שלי במקום הראשון. הגיע הזמן באמת.

מיום ה’, ה-1 לחודש, אני בבית. בבית! סוף-סוף. עכשיו רק אצטרך לבנות לעצמי שגרת יום נוקשה במיוחד, אחרת הזמן יתבזבז לי ולא אספיק לכתוב את התיזה. אני חייבת להספיק. אני מבטיחה לעצמי שאספיק.

יהיה בסדר :-) happywoman