בתי קפה בתל-אביב: אני חיה את הקלישאה
10 Jan 2009
אני לא מתכוונת להתנצל. אני חיה בתל אביב כי בחרתי בה ולא באף עיר אחרת, לעכשיו. אם הייתי בוחרת באחת מערי הדרום או מושביה, שם הייתי חיה, כיום.
המציאות העיסוקית שלי בימים אלו שואפת למקסימום כתיבה ולמקסימום הספק. גיליתי, שבבית יש לי המון הסחות דעת ואני מספיקה מעט מאוד.
לא כך קורה כשאני אורזת בתיק הגב שלי את הלפטופ, חומרי הקריאה, מחברת, עטים ומרקרים, ויוצאת לבית קפה לעבוד בו. ההספק שלי גדול פי עשרה. באמת.
אני נהנית מכל העניין כולו: מהקפה המשובח, מהעוגה או הכריך או הסלט שמונחים לצד הניירת שלי, מהשקט-לא-שקט הזה, מהאור הטבעי שמגיע מבחוץ, ובעיקר מהחיים בהם אני יכולה לצפות בכל רגע בו ארצה להרים את עיניי מהמסך ושוב ושוב לא ליטול בהם חלק. הם קרובים, ממש במרחק הושטת יד, ואני עדיין, בשלי.
מדי פעם אני לוקחת הפסקה קטנה, ומטיילת אל אתרי החדשות. הניתוק בבתי הקפה האלה הוא מוחלט, ולכן אני מרגישה צורך בהתאפסות על הנעשה גם שם, בדרום. אני כאן, הם שם. אם ארצה ואבחר בכך – לא אדע דבר. אבל אני רוצה לדעת, אני רוצה לדאוג. אלה הן ההפסקות שלי.
הדרך הביתה בסוף היום רצופה תענוג פרטי אף היא. אני ממקמת את האוזניות הכי עמוק שרק אפשר בתוך האוזן, ונכנסת אל תוך כל חנויות הספרים הקטנות שמאפיינות את אזור בית הקפה שלי. מדפדפת, עוברת בין המדפים, נעלמת. קסם רצוף. באמת.
אני כאן, הם שם. אני איתם, והם איתי. אנחנו עם. אחד. קטן. ואני כאן, והם שם.
